הצורך הפרטי של כל אחד מאיתנו עובר תהליך של שינוי מצורך פונקציולי לצורך סובייקטיבי נתפס.
בעולם המערבי, בתקופה בה אנו חיים, הצרכים הפיסיולוגים הבסיסיים ממומשים עבור רוב האנשים (חמצן, מים, מזון, שינה, יחסי מין וכיוב').
עבור הרוב, אחוז לא מבוטל מהצריכה שלנו נועד למלא צרכים אחרים - "עליונים" יותר.
בשנות ה-70 בישראל מי שחפץ בטלפון קווי בביתו (מהפיכת התקשורת במדינתנו הקטנה דאז) היה צריך להמתין תקופה של מספר שבועות רב מרגע ההזמנה ועד להתקנה. ולרבים לא היה טלפון בכלל. איך הסתדרו? לא רע בכלל. האם לא היה להם הצורך לתקשר אחד עם השני? היה, אך לא באותה העוצמה כפי שקיים כיום. נשמע מוזר לא?
40 שנים מאוחר יותר הופיעו הסמארטפונים, תקשורת רב ערוצית בזמינות של קרוב למאה אחוז. כל דגם חדש מהיר יותר, עם תכונות נוספות, מצלמה חדישה יותר ומה לא? הצרכים שלנו התפתחו והשתנו.
האם כל מי שיש ברשותו את דגם הסמארטפון החדיש ביותר אכן צריך אותו? אני טוען, ביומרנות מסויימת, שעבור רובנו התשובה היא...כן.
למרות שרוב האנשים בקושי עושים שימוש בכל תכונותיו ויכולותיו של הסמארטפון, הוא ממלא עבורם צרכים אחרים נסתרים יותר. לעיתים אף הם אינם מודעים להם בצורה מודעת.
הסמארטפון, כמשל לחיים, מייצג ביטוי לצורך בהכרה חברתית, לשייכות ("לכולם יש"), כביטוי נתפס להצלחה אישית וכיוב'.