והיו גם כמה הפתעות מעניינות...
במחקרים עתידיים שנערכו לאחר שנים רבות (בסוף שנות השמונים), וולטר מישל בדק ומצא ממצא בלתי צפוי: הורי הילדים שהשתתפו בניסוי נשאלו לגבי מאפיינים התנהגותיים של ילדיהם ובתגובה דיווחו כי הם סובלניים ובעלי ביטחון גבוה יותר מהממוצע.
מספר שנים מאוחר יותר, בתחילת שנות התשעים, בסדרת מחקרים נוספת שהתבססו ברובם על תוצאות מבחני SAT, גילה מישל שקיים מתאם חיובי בין יכולת דחיית הסיפוק לבין תוצאה טובה יותר במבחנים הנ"ל.
בשנת 2011, בוצע מחקר שכלל מיפוי מוח של מדגם ממשתתפי הניסוי המקורי, שכבר הגיעו למחצית חייהם לערך. מהמחקר עולה שנמצאו הבדלים מהותיים בקרב המשתתפים שהצליחו לדחות את הסיפוקים לזמן רב יותר בעיקר בשני אזורים במוח: ה-(prefrontal cortex) PFC שהייתה יותר פעילה בקרב ה"מאופקים" וה- ventral striatum (המעורבת בין השאר בהפרשת הדופאמין הקשורה לנושאי תנועה קשב, למידה, הגשמת מטרות ומשימות).
אני מניח שמחקרים עתידיים ישפכו אור על תובנות נוספות, אך בשלב זה נחזור לצבעים מלאים ולליל הסדר עימו פתחתי את המאמר.
אני שואל: האם ניתן לשפר את יכולת האיפוק על ידי תרגול ואימון? אני מניח שהתשובה שרובכם תתענו היא – כן. יש כאלו שיוכלו להתאפק יותר ויש כאלו שפחות, אבל ללא ספק ניתן, באמצעות תרגול לשפר את יכולת דחיית הסיפוקים.
ומכאן, האם יכול להיות שארוחת לילה הסדר היא למעשה כלי? אמצעי תרגול שנועד ואולי תוכנן לשפר את המיומנויות הנ"ל?
את המטרה המקורית, או את המטרות המקוריות, לא נוכל לדעת באופן וודאי, למעט המטרות הדתיות והמסורתיות המוכרות לנו, אבל הרעיון הוא ללא ספק מעניין וההשלכות חשובות ומהותיות להרבה תחומים בחיינו.
אז בליל הסדר הבא כשאתם כבר לא יכולים להתאפק והילדים מנדנדים לכם ושואלים "מתי כבר אוכלים"? תיזכרו שיש ערך ומשמעות גם להמתנה ולהשהייה ויותר מכך, יש גם בונוס לטווח הרחוק יותר במגוון רחב של תחומים. בתאבון.